בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

שבעתיים מעלתי המעל, שבעתיים חללתי השם, ועדים השמים ממעל, כי תמיד הייתי אשם – לאה גולדברג, משירי הבן האובד: בתשובתו

בשנת 1990, בעונתו החמישית כשחקן בפיטסבורג פיירטס, נבחר בארי בונדס לMVP בפעם הראשונה בחייו. בעונה הבאה הגיע בונדס שני במשאל העיתונאים, אך בעונה הבאה (1992) חזר וזכה בתואר וכן בעונת 1993, הראשונה שלו בסן פרנסיסקו ג׳איינטס. בעונה הבאה הליגה ירתה לעצמה ברגל וכמעט בראש, וגם בונדס לא הצטיין יותר מדי ביחס להישגים הרגילים שלו. כל זה עמד להשתנות תוך ארבע שנים.

את עונת 1998 סיים בונדס בן 34, כשהוא רושם את הGolden Glove השמיני והאחרון שלו, 411 הומראנס ב1898 משחקים (0.23 הומראנס למשחק), ושלושה תארי MVP. כעבור תשע שנים, ב2007, פרש בונדס בגיל 43. בתשע השנים הללו רשם בונדס עוד 351 הומראנס ב1088 משחקים (0.32 הומראנס למשחק), מהן 73 בעונת 2001, וסיים עם 762 הומראנס בקריירה, כשעל הדרך שבר גם את שיאו של הנרי ״האנק״ ארון שעמד על 755 בקריירה, והעמיד אותו על 762. במהלך התקופה נבחר בארי בונדס עוד ארבע פעמים לMVP ובכך הפך ליחיד בהיסטוריה של הספורט האמריקני שזכה בתואר 7 פעמים.

שבע השנים הרזות

נתחיל ונאמר, שאף אחד לא יתחיל ויאמר שהאיש לא צרך חומרים מחומרים שונים, יש תיעוד מקיף וממצה ועדויות ופרוטוקולים וכתבות וספרים שנכתבו על הסיפור. מה שכן או שהחבר׳ה של מעבדת הBay Area Laboratory Co-operative (להלן: BALCO) היו באמת גאונים או שבאמת הבדיקות של הליגה היו בדיחה כי האיש לא נתפס למרות היקף וכמויות השימוש שלו. הדבר השני הוא שהנתונים שלו מלמדים שמה שלא תהיה ההשפעה של החומרים שלקח, בין אם עזרו לו להתמודד עם מגבלות הגיל, או השחיקה, או שניפחו את הנתונים הטבעיים שלו (ואת השרירים) או שאכן עזרו לו לחבוט חזק יותר, היתה להם השפעה ועוד איך.

בואו ניקח את האנק ארון, ההוא מהשיא הקודם לצורך השוואה. ארון חבט כאמור וכמתועד 755 הומראנס בחייו. הוא עשה את זה ב23 עונות (אחת יותר מבונדס). אם חילקתי את הקריירה של בונדס ל13 ו9, בואו נחלק את הקריירה של ארון ל14 ו9 ונספור. ארון חבט ב14 השנים הראשונות לקריירה שלו 481 הומראנס ב2119 משחקים (0.22 הומראנס למשחק). ב9 השנים הנותרות חבט ארון 274 הומראנס ב1179 משחקים – 2.23 הומראנס למשחק. עלייה קלה אבל לא משמעותית. ממוצע ההומראנס למשחק של בונדס בתשע השנים האחרונות בקריירה כאמור עלה בכמעט הומראן שלם למשחק, ועונת השיא שלו, 73 הומראנס, היתה ב2001 כשהיה בן 37. ב5 שנים יותר מבוגר מביב רות׳, ב10 שנים יותר מבוגר ממאריס, בשנתיים יותר מבוגר ממגוויר. אז אפשר להניח את הדיון הזה בצד, היה שימוש מסיבי בחומרים, היה שיפור מסיבי של יכולת כתוצאה מהשימוש הזה.

מה שאי אפשר לקחת מבונדס זה את הכישרון. אם מישהו חושב שהוא הצליח לחבוט בכל הכדורים שזרקו לו (כשזרקו לו ולא הוליכו אותו, האיש מוביל את כל הזמנים בהליכות ובהליכות מכוונות) בגלל אי אילו חומרים, אז שילך לספורטק ויבקש מהילדים של חיים קץ לזרוק לו כמה כדורים. זה לא כזה פשוט. לא הומראנס, לחבוט בכדור. ממוצע החבטות בבייסבול – כמה פעמים הצליח החובט להשיג hit – של טובי השחקנים בהיסטוריה עומד פלוס מינוס על 0.300, כלומר מי שמצליח לחבוט בקביעות 3 מ10 כדורים שווה את משקלו במליונים. ובונדס לא רק חבט 3 מ10 (ממוצע קריירה 0.298) בקריירה אלא שכמעט רבע מהחבטות שלו עזבו את תחומי המגרש (762 הומראנס מ2935 היטס). החומרים שצרך לא הפכו אותו לקוסם חבטות, זה היה לו בגנים. מה שנתנו לו הcream והclear ושאר השמות היצירתיים שנתנו לדברים שלקח היתה את היכולת להתמיד, להאריך את הקריירה, וכשהצליח ליצור מגע, גם להכנס בכדור הרבה יותר חזק.

כי שבע יפול צדיק וקם

אז מה גורם לאדם שהשיג די הרבה דברים בקריירה והולך להשיג עוד כמה דברים בקריירה לדחוף לעצמו חביות של חומרים מסונתזים היטב במטרה להפוך את הכמה דברים להמון דברים? אז ככה. הסיפור (מתי שהוא צריך לעשות ממנו סרט) מספר על בארי למאר בונדס שנולד ב1964 בריברסייד קליפורניה לבובי בונדס, שאז עדיין היה תלמיד תיכון, אם כי חתום כבר בסן פרנסיסקו ג׳איינטס. בונדס האב, היה חובט ראשון (leadoff) מצטיין שבניגוד למקובל אז, חבט בעיקר for power, ואם אתם שואלים את הפרשנים וחובבי הבייסבול היום, הם יגדירו אותו כאחד השחקנים שהקדימו את זמנם באופן שבו תפקד כחובט פותח.

מצד שני, אם הייתם שואלים את חבריו והצוות המקצועי בקבוצות בהן עבר, היו אומרים לכם שהאויב מספר אחד של בובי בונדס הוא בובי בונדס. נטייה לאלכוהוליזם שהובילה להסתבכויות עם החוק ועם הבוסים בקבוצות בהן שיחק חיסלו את הקריירה שלו בג׳איינטס והמשיכו ללוות אותו לאורך חייו. אחרי שבילה 6 שנים בג׳איינטס, נשלח בונדס סניור ליאנקיז בטרייד, ומשם המשיך לעוד ששה מועדונים שרק באחד מהם בילה יותר משנה. בונדס הילד ראה מול עיניו שחקן מדהים שלא זוכה לקרדיט ולתהילה שהכשרון שלו דרש. בארי בונדס למד לקח, לדאוג למצב את עצמו במצב שהוא קובע את התנאים, שהקבוצה חייבת אותו, לא הוא חייב אותם. וגם כנראה להתרחק מאלכוהול.

השיא, לדעתי, מבחינת הרדיפה של בונדס אחר הRESPECT היה ב1998. הוא צפה במגוויר וסוזה כובשים את כותרות העיתונים, לא של הספורט, של החדשות. הוא ראה את מגוויר הופך לסופרסטאר, גם אחרי שעיתונאי חקרן מצא בקבוק של Androstenedione על המדף בלוקר של מגוויר, ואיך לאף אחד זה לא הזיז. הוא ראה את סוזה נבחר לMVP ב98 כשמגוויר במקום השני. הוא הבין מאיזה צד של המחבט מרוחה החמאה. למרות התוצרת שלו לאורך העשור הקודם שהציבה אותו בראש כל שחקני הליגה בשנות ה90 לא נכלל בונדס ברשימת שחקני המאה שפרסם הBaseball Almanac, ובמקומו נכלל קן גריפי ג׳וניור.

שבע השנים השמנות

בעונה הבאה סבל בונדס ממכת פציעות די טורדנית, שהיוו מבחינתו תירוץ מושלם לפצוח בקריירה פרמקולוגית, והוא אכן התמסר כולו ל״טיפול״ שהעניק לו הטריינר החדש שלו, גרג אנדרסון, בחסות יצירות המופת של BALCO. בונדס גירסת שנות ה2000 היה, כפרפרזה על הסלוגן ההוא, גדול יותר, חזק יותר, מאיים יותר. השיאים לא איחרו לבוא, כולל ה-שיא ב2001. ובעקבותם גם הכבוד, ותואר הMVP שחזר אליו ב2001 והיה הראשון מבין 4 תארים רצופים שלקח בונדס ושהפכו אותו לשחקן המעוטר בהיסטוריה של הספורט האמריקני.

ואז הכל החל להתמוטט. ב2003 פרצו בלשים משלוש סוכנויות פדרליות למשרדי BALCO. המעבדה נחשדה בייצור של חומרים שסופקו לאתלטים מהשורה הראשונה של הספורט האמריקני. מריון ג׳ונס ודווין צ׳יימברס היו בין ״לקוחות״ המעבדה, אבל את הבלשים בעיקר עניינו השמות מעולם הבייסבול: ג׳רמי ג׳יאמבי, בניטו סנטיאגו, וכמובן בארי בונדס. האתלטים הובלו להעיד בדלתיים סגורות מול חבר מושבעים בנסיון להביא לכתב אישום ושם, תחת הבטחת חסינות, ״פתחו״ האתלטים על המעבדה, ואז יצאו לתקשורת והכחישו הכל. בונדס הודה שהשתמש בתכשירי החברה אך טען שהם ניתנו לו על ידי הטריינר שלו, גרג אנדרסון, בלי שידע מה הם מכילים. העדות הודלפה לתקשורת יחד עם עדויות רבות נוספות ובונדס הוצג במערומיו. הוא גם הודה שהשתמש בחומרים משפרי ביצועים, אבל גם ניסה להתמם ולשקר ולהציג את השיפור ביכולתו כתוצאה של משטר דיאטה וכושר ובאדי-בילדינג. הקהל האמריקני לא קנה את זה. אבל מצד שני, הוא מעולם לא נתפס, ולכן לא היתה ברירה אלא להכיר בהישגיו וכמובן שהיו (ועודם) כאלה שמבחינתם ברגע שהמחבט פוגש בכדור, לא משנה מה זורם בעורקים של המחזיק במחבט אלא מה הוא עשה.

וזה משהו שצריך לזכור, ההישגים הושגו. כמו שההומראן ההוא של מאנטל עף עד שנכנס בשלט ולא עד לאן ש״היה אמור״, כמו שהחשיפה של המכירה ב1918 לא הובילה לביטול התואר שלקחו הרדס, כך גם ההישגים של בונדס. כוכבית או לא כוכבית, ההומראנס, החבטות והRBI הושגו והם לגיטימיים כמו כל היט או ראן אחר. ההומראנס הובילו לנצחונות (או לא) שהובילו למיקום בטבלה שהובילו להופעות בפלייאופים. הומראן של בונדס עם שחקן על הבסיס נרשם לשחקן כראן, לחובת הזורק. מחיקת ההישגים של בונדס תפגע בכל מי ששיחק איתו או מולו. אי אפשר לנתק את ההישגים של בונדס בלי למחוק עונות שלמות של בייסבול. אז הנתונים עומדים, והMVPs שהושגו על בסיס ההישגים עומדים, והכל עדיין שמה ויישאר שמה לעולם. אבל מצד שני, הכל צבוע בצבעים של איכסה. וכך בונדס המשיך לחבוט בסיטונאות, אבל מה שנותר משמו הטוב הלך והועכר ככל שהפרשה המשיכה להכות בכותרות. הוא כמובן שבר את השיא של האנק ארון, באינינג השביעי של משחק מול הנאשיונלס בשביעי לאוגוסט 2007, ובסוף העונה פרש, שהוא ממשיך להכות גלים של controversy שהאפילו על ההישגים שהשיג והפכו את השיאים ששבר לכאלה שאף אחד לא ממש גאה בהם, ודי לכתם על עולם הבייסבול. וכך האיש שעשה הכל כדי לקבל את הריספקט שלו, קיבל את הריספקט שלו, ואז איבד אותו לתמיד.

מספר חזק: דייויד בקהאם

לא מאנטל. לא כריסטיאנו, לא אלווי, אם כי נחזור אל שלושתם מתי שהוא. לא פאדג׳ רודריגז או מייקל וויק (או בארי בונדס שלבש את הספרה 7 לאיזה חמש דקות בפיירטס) אפילו לא ראול שאני ממעריציו הגדולים. אלא בקהאם. דייויד בקהאם. דייויד רוברט ג׳וזף בקהאם. ולמה? כי הבנאדם סטאר.

מכירים את אלה שנהיים סטארים בלי קשר ליכולתם האישית (ע״ע אנה קורניקובה)? אז לבקהאם היתה יכולת, אבל זו היתה יכולת של סטאר. כל הרמה, לפנתיאון. כל מסירה לכתובת, כל בישול, לhighlight reel. המסירות שלו על פני רוחב המגרש לגיגס היו משהו שלא היית רואה בהרבה מקומות אחרים. גם ההתמחות שלו, הבעיטות החופשיות, זה הרי הסטאריות בהתגלמותה, לא מהלך מסירות, פריצה, דחיקה, נגיחה, בלגן, מי היה, פוקס, דרדלה, כל זה. אלא: כדור עומד, ממתין, 20+ מטר מהשער, מצד שמאל כמובן, ורצוי בדקה ה80. חומת שחקנים בהגנה, 9 מטר מהכדור. שלושה צעדי ריצה, פרישה של יד שמאל מאוזנת לקרקע ויד ימין לאחור. הנפה של רגל ימין תוך השענת מרכז הכובד לשמאל, בעיטת בננה חזקה, עוקפת את החומה לפינה הרחוקה, הלא מוגנת. השוער לא זז. הכדור ברשת, והקאנון מסתובב אל הקהל ופורש את ידיו המאוגרפות. סטאר.

הוא עלה לבוגרים באותו מחזור שזכה לכינוי תינוקות פרגוסון עם סקולס, באט, האחים נוויל, כולם אנגלים אפורים כאלה. בקהאם מיד תפס את העין, בגלל המראה ובגלל שהוא פשוט לא נחשב בין כל השחקנים בני גילו. בהתחלה הוא לבש את מספר 10, שבמנצ׳סטר היה שייך לקשרים מרכזיים, מארק יוז כאלה. אז ביום בהיר אחד מול ווימבלדון בעודו מטייל על קו האמצע, הוא שלח כדור לרשת. עכשיו כולם ידעו מי זה בקהאם. די מהר הוא עבר ללבוש את המספר שבע. המספר של ג׳ורג׳י בסט ואריק קנטונה.

איך להסביר מה זה סטאר? דוגמה. איך קוראים לסרט? bend it like Maradona? Bend it like Zidane? לא. bend it like Beckham, זה סטאר. כל תסרוקת שלו יומיים אחרי על פדחתם של כל גברברי העולם. התנועה שלו כאילו לקוחה מקטלוג, הבעיטה כאילו מציור, החגיגה של השערים באגרופים מונפים לצדדים. לכו לגוגל אימג׳ס וחפשו תמונות של בקהאם, כולם כאילו יצאו מה״בקרוב״ של סרט. כולם מושלמות, אין פריים אחד לא מוצלח. עם החולצה, בלי החולצה, תמיד נראה מליון דולר, נשוי לספייס גירל (כמובן) ומתגורר באל איי. זה סטאר. האנגלי היחיד שלקח תארים בארבע מדינות שונות. האנגלי היחיד שהבקיע בשלושה מונדיאלים שונים. עשר אליפויות, שני גביעים וצ׳מפיונס ליג אחד בפוקס הוליוודי של שני שערים בדקות הסיום כשהוא מבשל את שני השערים מהקרן. זה סטאר. זה בקהאם.